דרכו של הכבוד המדומה לעשות את האדם לעבד שלו.
דף קסו ע''ב
טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ - זֶה יַעֲקֹב שֶׁהִנְמִיךְ רוּחוֹ לְעֵשָׂו כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ יִהְיֶה לוֹ עֶבֶד וְיִשְׁלֹט עָלָיו וְיִתְקַיֵּם בּוֹ (בראשית כז) יַעַבְדוּךְ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךְ לְאֻמִּים וְגוֹ'
רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי יב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם. מבאר הזוהר הקדוש: פסוק זה מדבר על היצר הרע של האדם, שגורם לו לשחצנות בעיני עצמו להראות לעולם תראו איזה יפה אני, איזה מצליח אני וכדומה. כמו שאנו עדים היום ברשתות החברתיות לתופעה הזאת שאנשים דואגים להראות את ההצלחה שלהם בעיני הכלל, ודבר זה כשלעצמו מעולם לא יצא ממנו טוב, אלא רק קנאה ותחרות וצרות עין, ועוד שמביא על האדם צרות עד כדי כך שמושך אותו לגיהנום ממש, כי קנאה של אנשים בך לעולם לא תועיל לך בכלום, חוץ מהרגשה חולפת של כבוד מדומה, אין בזה כלום. כי גם החברים שתרכוש עקב הצלחתך המזויפת, לא יהיו חברי אמת שילכו איתך שכל הרהב יסור ממך.
ותמיד תזכור שאם הפעולות שלך בעולם הזה גורמות צער לאחר, כגון שאתה מראה את הצלחתך וזה גורם לו לקנא בך ולהצטער, מידה כנגד מידה כך אתה תצטער.
ועל זה נאמר "ממתכבד וחסר לחם", שאדם כזה מתכבד בעיני הבריות, אך הוא מלא ייסורים צער ויגון מתוך כך שהוא גורם לזולתו לקנא בו ומצער אותם שלו יש, ולהם אין, כך מידה כנגד מידה הוא שרוי באותו צער שגורם להם.
אך החכם, אינו ממהר להרשים, אם לא נדרש לכך, כגון לומר שיש לו נכסים וממון. ותמיד הוא נוהג בצניעות, ויש לו רכב טוב אך שלא מנקר את עיניהם של אנשים, ויש לו בגדים מכובדים, אך שלא מבליטים אותו יתר על המידה. ועל זה התפללה חנה וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, ולמדו חז"ל שלא יהיה בולט בין האנשים. כי עיקר מה שצריך להיות חשוב לאדם זה איך הוא מול בורא עולם, ולא מול בשר ודם. וממילא הקדוש ברוך הוא ימשוך עליו חן שעל ידו יזכה לכבוד והערכה אמיתית מצד הזולת.
וכך ממשיך הזוהר הקדוש לבאר: אֲבָל טוֹב נִקְלֶה - אוֹתוֹ שֶׁלֹּא הוֹלֵךְ אַחַר יֵצֶר הָרָע וְלֹא מִתְגָּאֶה כְּלָל וּמַנְמִיךְ רוּחוֹ וְלִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָז אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע מִתְהַפֵּךְ לוֹ לְעֶבֶד, שֶׁלֹּא יָכוֹל לִשְׁלֹט עָלָיו, וְאוֹתוֹ אִישׁ שׁוֹלֵט עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.
וכאן אנחנו מגיעים למשמעות האמתית של הצלחה מדומה שאדם מתאמץ בכוחותיו וממונו לייצר לעצמו, להבדיל מהחכם שמנמיך את רוחו והולך בהצנע לכת.
כי זה שכל הצלחתו תלויה בכבוד המדומה שהוא מקבל מאנשים, הופכת אותו להיות עבד של של אנשים, כי הוא בעצמו יודע שכל מה שהוא מציג להם, אודות הצלחתו,זה לא מי שהוא באמת. וזה נקרא חסר לחם, כבוד יש לו, אבל הוא רעב ללחם.
ולכן תמיד הוא במרדף אחרי התדמית המלאכותית שהוא יצר לעצמו, כי הוא יודע שבלעדי זה הוא כלום ואף אחד לא יכבד אותו. ולכן יוצא שהוא עבד של היצר הרע.
לעומת זאת, זה שנכנס להיות עבד של ה' ולא מתרגש מכל מה שהעולם מדבר ואומר עליו, הוא החופשי באמת, כי זה לא משנה, הוא בעצמו מכיר את הערך האמתי שלו ואין כאן שום צורך לדבר חיצוני שיעורר הערכה כלפיו.
אך דע שלא כתבנו כאן שמותר לאדם לבזות את עצמו, ולהיות מוזנח חלילה, ללכת בבגדים מלוכלכים, ולא להסתפר. חלילה לא, כי לעולם חכמינו מצווים על האדם ללכת בבגדים נקיים, ונעליים לא קרועות ולהסתפר ולהראות מכובד, אך לא להגיע אל השחץ והבולטות שהיא זאת כאמור שמביאה את הצרות.
וכך ממשיך הזוהר הקדוש לבאר את הפסוק בהקשר של המפגש של יעקב אבינו ועשיו. טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ - זֶה יַעֲקֹב שֶׁהִנְמִיךְ רוּחוֹ לְעֵשָׂו כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ יִהְיֶה לוֹ עֶבֶד וְיִשְׁלֹט עָלָיו וְיִתְקַיֵּם בּוֹ (בראשית כז) יַעַבְדוּךְ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךְ לְאֻמִּים וְגוֹ', וַעֲדַיִן לֹא הָיָה זְמַנּוֹ כְּלָל, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהֶעֱבִירוֹ יַעֲקֹב לְסוֹף הַיָּמִים. וְעַל זֶה הָיָה מִיָּד נִקְלֶה, וְאַחַר כָּךְ אוֹתוֹ שֶׁמִּתְכַּבֵּד יִהְיֶה עֶבֶד לוֹ. אוֹתוֹ שֶׁהוּא חֲסַר לָחֶם, דהיינו עשיו, שהרי לא נתברך ברוב דגן ותירוש, יִהְיֶה עֶבֶד לְאוֹתוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ רֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, דהיינו יעקב.
יעקב הנמיך את רוחו כנגד עשיו והראה לו כמה פשוט הוא ולא התרברב בהצלחתו מול עשיו, כי ידע שהברכות שקיבל מיצחק אביו יקרות הן ופנמיות הן ולא ראוי שעינו הרעה של עשיו הוא יצר הרע תשלוט בהם.
מכאן למדים שכל אחד יידע בנפשו שהברכה שלו הייחודיות שלו והטוב שלו שאין לאף אחד אחר, אין ראוי להתרברב בה, אלא לצורך, כגון להציג כשרון ויכולת לעניין פרנסה וכדו' אך לא יותר מזה.