top of page
חיפוש
תמונת הסופר/תמכון מתוק מדבש

רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ.

מי הם אלו המייחלים לחסדו של ה'?

פרשת מקץ עמוד קצ"ד ע"ב


רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קמז) רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הזוהר הקדוש שואל מי הם אלו המייחלים לחסדו של ה'? ועונה אלו הם אוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה.


הזוהר הקדוש קורא לתורה: אוֹרַיְיתָא מלשון אור.

העולם הזה שאנחנו חיים בו דומה ללילה. ובלילה, אי אפשר לראות בלי אור, לכן בעזרת התורה האדם יכול ללמוד לראות בלילה, שהוא כמו שאמרנו, העולם הזה.


וזו הכוונה על אותם אלו שמשתדלים בתורה, אותם אלו המבקשים לראות את ה' בעולם הזה שדומה ללילה, בזמנים החשוכים בזמנים של אי ודאות, בתוך הקושי, את אלו ה' רוצה, כי הם המייחלים לחסדו.


וממשיך הזוהר הקדוש לבאר, בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם, כַּכָּתוּב (תהילים מב) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי.


וצריך לשאול למה דווקא חוט, ומהו החוט של חסד הזה.

והפירוש הוא: כמו שהחוט דק מאוד, כך המשתדל בלימוד תורה בלילה זוכה שנמשך עליו הארה לראות את טובת ה' עימו אפילו בדקויות הדקות כמו חוט, כלומר הוא זוכה לראות בעולם הזה את חסדי השם בדברים הכי פשוטים ודקים שרוב העולם רואה כדברים ברורים מאליהם, ועל זה אמרו חכמינו: איזהו העשיר השמח בחלקו, כלומר לא זה שיש לו, שהוא עשיר בהמון טובות, כי אינו רואה שיש לו גם ביום כל שכן לא בלילה ולכן הוא עצוב.

אלא השמח הוא זה שרואה שיש לו, גם בלילה שהעולם לא רואים מהי הטובה כאן, הוא מודה על מה שיש לו, הוא העשיר בעולם הזה.


אך יש עוד מעלה נשגבה שהוא זוכה, כפי שהזוהר הקדוש מתאר: הוא זוכה להרגיש שהקב"ה בעצמו מרצה ומפייס אותו, וזהו כבר הרגשת קרבת ה' שזוכים לה - רק המייחלים לחסדו.


והזוהר הקדוש לומד זאת מסיפורו של יוסף הצדיק : יוֹסֵף הָיָה עָצוּב בְּעֶצֶב הָרוּחַ וּבְעֶצֶב הַלֵּב, שֶׁהָיָה אָסוּר שָׁם (במצרים, בבור).

כֵּיוָן שֶׁפַּרְעֹה שָׁלַח בִּשְׁבִילוֹ, מַה כָּתוּב? וַיְרִיצֻהוּ. הִתְפַּיְּסוּ לוֹ וְהֶחֱזִירוּ לוֹ דִּבְרֵי שִׂמְחָה, דְּבָרִים לְשַׂמֵּחַ אֶת הַלֵּב, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה עָצוּב מִן הַבּוֹר. בֹּא רְאֵה, בָּרִאשׁוֹנָה נָפַל בְּבוֹר, וּבְבוֹר הִתְעַלָּה אַחַר כָּךְ.


עצבותו של יוסף היתה: על שעבר כל מה שעבר, על לא עוול בכפו, וזוהי ההרגשה הקשה ביותר לאדם, שאינו מבין מדוע ה' נוהג עימו, ומדוע הגיע לו הצער הגדול הזה. ונמשך הצער הזה ליוסף שתיים עשרה שנה ובמיוחד בשנתיים האחרונות שבה היה בבור, כבול בשלשלאות של ברזל, כמו שכתוב: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ (תהלים קה יח). שהצער שאחיו מכרו אותו לישמעאלים, והצער שהואשם באשת פוטיפר שלא עשה כלום, כל זה היה לו כצער של ברזל החודר אל הבשר החי.


אך בזה הצער עצמו, בו היתה לו הישועה. ומזה לומדים לימוד גדול לחיים, שבוודאי איננו יכולים לדעת בצורה מופתית מחשבותיו של ה' ומדוע הוא מנהיג את חיינו בדרך שמנהיג.

אך זאת עלינו מוטל, להאמין שאותו חסרון, אותו צער, הוא הוא היתרון שלנו שבעזרתו נוכל להתרומם, לגדול ולהצליח באמת בחיים, כל עוד אנחנו הולכים עם ה' יד ביד בבטחון, לסמוך עליו שעכשיו הוא מוביל אותנו לטובתנו. אפילו שקשה, אפילו שזה נגד השכל, עם הרגשת עוול, וחושך לילה. העיקר שעלינו מוטל, הוא לא לעזוב לה' את היד, אלא להיות מייחלים לחסדו ית' - ובזה זוכים אח"כ לקבל פיוס מה' בעצמו ולא משלוחיו, זוכים לקבל הרגשת קרבת ה' מופלאה שאי אפשר להסביר אותה במילים. וזה מה שהזוהר הקדוש מפרש: וַיְרִיצֻהוּ (מן הבור) לשון ריצוי ופיוס.

אלו ההולכים עם ה' בתוך הבור, בתוך הקושי והחסרון מתוך אמונה שה' בכבודו ועצמו מוליך אותם לדרך טוב, יזכו בהמשך לעלות משם ולקבל ריצוי ופיוס מה' בדרך למעלה ממה ששיערו בנפשם.



166 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page