בס"ד

החורשה, העצים המיובשים והזקן הפלאי

היה זה בערב ראש השנה. יוחאי עלה על יצועו ובחלומו מצא עצמו בתוך חורשה מלאה עצים. עיניו סקרו את העצים המתנשאים לגובה, והנה חלקם יבשים ונובלים. בעייפותו נשען על עץ אחד שהתגלה כחרב ויבש במיוחד, שדוף ומט לנפול. האם אילן שכזה מסוגל עוד להצמיח פירות? – תהה בליבו.מסבך העצים הפציעה לפתע דמות טמירה, אפופת הוד, אשר זקן צחור יורד על מידותיה. האיש הפלאי עבר מעץ לעץ והשקה אותו מנאד המים שעל כתפיו. הוא הלך והתקרב אל העץ עליו נשען יוחאי. עוד עץ ועוד עץ. והנה הוא ניצב ממש על יד יוחאי. עיניו הקדושות נפקחו והביטו לתוך עיניו העגומות של יוחאי.לצערו הבחין יוחאי, כי בזה הרגע אזלו המים שבכדו של האיש הפלאי. "לעץ שלי" – חשב יוחאי – "לא נשארו מים"...הם עמדו והביטו זה בזה, כשלאט לאט שולף האיש הפלאי צלוחית עטופה מתוך תרמילו ומתחיל לטפטף על גזע העץ היבש והצפוד עליו נשען יוחאי.מה שהתרחש ברגעים הבאים היה מפחיד ומדהים כאחד:מעטפת הגזע היבשה והמקומטת התיישרה בבת אחת. הענפים הדקיקים והשבירים התמלאו עסיס. צמרת העץ החלה להתמלאות במהירות הבזק באלפי עלים משובבי עין, כשמבין הצמחייה המוריקה, מבצבצים להם פירות עסיסיים ושובי לב...יוחאי הביט אנה ואנה כדי להמשיך ולצפות באיש הפלאי, אך זה נעלם מעיניו.